ככה לא בונים קמפיין1/2/2001 - פורסם ב"גלובס"אהוד ברק חטא בניהול קמפיין הבחירות שלו בדיוק באותם החטאים אשר בגינם נראה, כי הוא עומד לאבד את כס ראש הממשלה. יהירות, חוסר עיקביות אסטרטגית, תזזיתיות והרבה חוסר אמון. לכולם ברור, שקמפיין טוב לא בהכרח מנצח בחירות. אבל דרך הניהול של הקמפיין מעידה על יכולת התיפקוד והניהול של המועמד.כבר בתחילת הקמפיין העלינו הסתייגויות ותהיות לגבי המסרים והאסטרטגיה שבחר מטה ברק להוביל את המערכה. התהיות והשאלות נשארו בעינן. מה שעוד נשאר, זה הפער העצום בין אהוד ברק לאריאל שרון. ההמראה המיוחלת לא הגיעה, ומן הסתם, גם לא נראית באופק.האסטרטגיה התוקפת את המועמד שמנגד הוכיחה את עצמה כלא יעילה, ולא במקרה. כבר נאמר כי רבים מהבוחרים בבחירות הללו בעצם לא בוחרים באריאל שרון, הם בוחרים נגד ראש הממשלה המכהן. והם מענישים את ערפאת על חודשים של "הפרות סדר" ו"אי כיבוד ההסכמים". לכן, תקיפת אריאל שרון היא לא רלוונטית ואין לה השפעה מכריעה בהחלטת הבוחר. מה גם שלא צריך להשקיע הרבה בלספר מיהו אריק שרון (לא אריאל). בבחירות הקודמות המצב היה דומה, כאשר הבוחרים הצביעו נגד בנימין נתניהו. חברת הכנסת לימור ליבנת, הגדירה את זה נכון כשאמרה, לאחר היוודע תוצאות הבחירות, "אפילו מטאטא היה מנצח את בנימין נתניהו". אסטרטגיית המיתקפה יעילה במקרים רבים, אך לא כאסטרטגיה העיקרית. במילים אחרות, "תספר לי במה אתה טוב, ולא במה המתחרה שלך גרוע". ההתרכזות בתקיפת אריאל שרון יצרה גם תחושת מצוקה וחוסר אונים במטה אהוד ברק, ובמדינתנו, כל מי שמרגיש מקופח (ויש הרבה כאלה), התייצב לצידו של המותקף. אל נשכח, שסיעות רבות בכנסת המכהנת, זכו למנדטים לא מבוטלים "בזכות" הקיפוח וההתקפות נגדן. גם לתקוף צריך לדעת. תקיפה מוגזמת מאבדת מהכוח והאמינות. תשדירי התעמולה על ה"יום שאחרי", יצרו אמנם אימפקט מעניין אך הצטיירו כלא במיוחד אמינים. אחד התסריטים מראה איך שבוע לאחר היבחרו של שרון, מחוקקות ש"ס והמפד"ל חוק האוסר על נסיעה בשבת. נו באמת... זו פגיעה באינטליגנציה של הבוחר, ובמיוחד באמינותו של כותב התסריט, ומכאן - באמינותו של המועמד (הפגועה במילא). היה קל יותר להראות אולי את ש"ס גוזלת את הקופה הציבורית. זה מוכר וזכור לנו, וקל לנו להזדהות עם מסרים מסוג זה. גם המציאות בשטח לא שיחקה לטובת מטה ברק, והם היו חייבים לקחת את זה בחשבון. שיחות טאבה, לדוגמא, נתפסו בעיני הציבור כחלק מקמפיין הבחירות, לא בהכרח דיונים ענייניים. מה גם שבמהלכן אירעו פיגועים, שרק החריפו את הספקנות לגבי שיחות השלום. ואם זה לא הספיק, הרי שמוחמד דחלאן, שהשתתף בשיחות, גילה חוש קופירייטינג והגדיר אותן במלים "חארטה בארטה". נאום ערפאת בדאבוס, וההתלבטות של ברק אם להיפגש או לא להיפגש עימו, בוודאי לא הועילו. כאשר אחת ההאשמות הכבדות ביותר נגד ברק היא מדיניות הזיגזג, היה עליו להתרחק ממצבים מסוג זה כמו מאש. זיכרונו של הציבור, מסתבר, לא עד כדי כך קצר, ואם הוא שוכח לרגע, אייל ארד כבר דואג להזכיר לו. הנסיונות (הנכונים, יש לציין), לנסות ולהסיט את סדר היום הציבורי ע"י מטה ברק למהפכה האזרחית, או למצב הכלכלי, היו קצרים מדי ולא ממוקדים. גם השימוש בהישגים, מלבד היציאה מלבנון, סבל מאותה תסמונת. במקום זאת, בחר מטה ברק לשכנע את המשוכנעים. נראה שבשלב כלשהו, הקמפיינרים של ברק נהנו כל כך מההתקפות על שרון, ששכחו את המטרה העיקרית - להביא לשינוי בעמדות הבוחרים. ופרסומאי חכם אמר פעם, "פרסום שאינו מוכר, אינו יצירתי. אמן". לפי המצב של אהוד ברק היום, נראה שהקמפיין שלו התרכז יותר ביצירתיות ולא במכירות. ולראיה, מצב החשבון שלו, שנמצא במינוס כמה מאות אלפי בוחרים. לסגור פער שכזה צריך אולי נס, או אולי היה צריך להחליף את בעל החשבון, במי שבאורח פלא שומר הפעם על יתרת זכות. אז אולי היינו זוכים סוף סוף לשמוע מפיו של שמעון פרס את המלים "מה? אני וינר?" אסטרטגיית הבומרנג שינויים בהרגלי הבחירה |
© כל הזכיוית שמורות 2008 לגבריאל אסולין פתרונות עסקיים
L.N.L בניית אתרים